כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א נ' ברן אמיתי

פסק דין

בפני תביעה לתשלום סך של 936 ₪ בטענה לאי תשלום דמי ביטוח.

תמצית העובדות הרלוונטיות

במהלך 2005 תכנן הנתבע טיול בארצות הבלקן בו ינהג ברכב אשר בבעלותו בישראל. בכדי להסדיר את נושא ביטוח הרכב הישראלי בחו"ל, פנה הנתבע לסוכנות הביטוח אפיקים ברומר לוין – סוכנות לביטוח (1998) בע"מ (להלן: "סוכנות הביטוח") ולסוכן הביטוח מר רם ורסנו (להלן: "ורסנו") הפועל במסגרתה. ביטוח צד ג' של רכב ישראלי באירופה, כך נמסר לנתבע, מתבצע על פי אמנה ומכונה "הכרטיס הירוק", כאשר ורסנו הינו הזכיין הבלעדי להנפקתו והחברה המבטחת הינה אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (להלן: "אריה").

כאשר פנה הנתבע לורסנו, נמסר לו כי רכישת ביטוח "הכרטיס הירוק" מחייבת רכישת מספר ביטוחים נוספים. הנתבע רכש איפה הן את הביטוחים המשלימים והן את ביטוח הרכב בחו"ל, "הכרטיס הירוק", לתקופה שמיום 26.6.05 ועד 26.9.05. כך יצא הנתבע לטיול המתוכנן בחו"ל ובשובו – ביטל חלק מהתשלומים אשר בוצעו בכרטיס אשראי עבור רכישת הביטוח. לנוכח ביטולים אלו הוגשה התביעה.

טענות הצדדים

התובעת איננה זו אשר מכרה את פוליסות הביטוח נשוא התביעה לנתבע, ברם לטענתה, בהתאם לצו מיום 2.3.06, מוזגו עסקיה עם אלו של אריה ובמיזוג זה, בין היתר, הועברו אליה הזכויות בגין פוליסות הביטוח שהונפקו לנתבע באריה. לגופם של דברים, טוענת התובעת כי לנתבע הונפקה פוליסת ביטוח אולם הנתבע ביטל שני תשלומים להם התחייב בכרטיס האשראי. תשלום מבוטל אחד הסתכם בסך 428 ₪ ויועד ליום 2.9.05 ותשלום מבוטל שני הסתכם בסך של 429 ₪ ויועד ליום 2.10.05. בצירוף הצמדה וריבית הסתכם חוב זה בסך של 936 ₪ נכון ליום 31.3.08 והתובעת עותרת לחיובו בתשלום זה.

הנתבע איננו מכחיש כי התחייב לשלם את הסכומים הנתבעים ואף איננו מכחיש כי ביטל את התחייבותו לשלמם, אך מוסיף וטוען כי בנסיבות העניין הייתה לו הזכות המלאה לעשות כן.

לטענת הנתבע, במעמד רכישת פוליסות הביטוח ולאחר שנאלץ בעל כורחו לרכוש פוליסות ביטוח נוספות בהן לא חפץ כלל וזאת כתנאי להנפקת ביטוח הרכב בו חפץ, הוסכם על פריסת דמי הביטוח לשנים עשר תשלומים באמצעות כרטיס האשראי. באותו מעמד, נדרש הנתבע להפתעתו, להוסיף ולשלם 500 ₪ נוספים במזומן בלבד עבור רכישת הביטוח לחו"ל וכך אף עשה. בשובו מהטיול בחו"ל, התברר לנתבע כי "תאריך העסקה הראשון" עליו הצהירה סוכנות הביטוח בפני חברת כרטיסי האשראי, חל כחודש וחצי לאחר יציאת הנתבע לחו"ל. במצב זה, טוען הנתבע, בפועל הרי שלא היה מבוטח בכל תקופת הטיול ולפיכך אף איננו חייב בתשלום. לכך מוסיף הנתבע וטוען, כי התשלומים להם התחייב בפריסה נרשמו בחברת כרטיסי האשראי כ"הוראת קבע". צורת רישום שכזו, לשיטתו, איננה כוללת ציון מגבלות סכום החיוב או מועד החיוב ולכן מהווה הפרת ההתחייבות כלפיו. לכל אלו מוסיף הנתבע את הטענה כי סוכנות הביטוח ערכה לו בלא ידיעתו גם פוליסת ביטוח בריאות בחברת הביטוח AIG וזו בוטלה כאשר התברר הדבר לנתבע. כאשר מסכם הנתבע את התשלום במזומן בו חויב, את הרישום השגוי של אופי החיוב ואת חיובו בביטוח בריאות בלא ידיעתו, מגיע הנתבע למסקנה כי הולך שולל ונפל קורבן למעשה הונאה.

בתוספת לכתב ההגנה, הוסיף והעלה הנתבע טענה להיעדר יריבות עם התובעת. לטענתו, אין אסמכתא לטענות התובעת בדבר המחאת זכויותיה של אריה לתובעת.

הראיות וישיבת ההוכחות

מטעם התובעת הוגש תצהיר ובגדרו הוסבר הקשר שבין התובעת לאריה, צורף אישור בדבר המיזוג ביניהן וכן צורפה רשימת הפוליסה שהונפקה לנתבע ואסמכתאות לאי התשלום נשוא התביעה. הנתבע התבסס על כתב ההגנה ותוספות אשר הגיש במהלך בירור התביעה.

בישיבת ההוכחות אשר נקבעה ליום 5.7.10, התברר כי המצהירה מטעם התובעת לא התייצבה לדיון. על אף זאת, הסכים הנתבע כי הדיון יתקיים וההכרעה תינתן על בסיס טענות הצדדים וכן כי ייחקר על ידי ב"כ התובעת.

בעדותו בפני, חזר הנתבע על הטענה להיעדר יריבות עם התובעת והדגיש כי מהמסכים אשר הציגה התובעת עולה שההסכם שלה עם אריה חל רק מיום 31.12.05, הרבה לאחר שובו מהטיול בחו"ל. עוד טען הנתבע כי לדידו, התשלום ששילם במזומן בעת רכישת הביטוח, בסך 500 ₪, היווה תשלום עובר ביטוח צד ג' אותו רכש.

התובעת מצידה, טענה כי ברכישת אריה עברו אליה כל זכויותיה וחובותיה ולרבות אלו שביחס לנתבע. לגופם של דברים, טענה הנתבעת כי הנתבע רכש פוליסת ביטוח, נהנה מכיסוי ביטוחי בהתאם ועליו לשלם עבורו כפי שהתחייב.

דיון

כאשר אין בין הצדדים מחלוקת על מהותה של העסקה נשוא התביעה ואף לא על היקף הסכומים אשר התחייב הנתבע לשלם, מתמקדות המחלוקות בשלוש טענות עיקריות של הנתבע: טענה להיעדר יריבות, טענה לכפייה ועושק וטענה להיעדר חבות לנוכח הפרת חוזה הביטוח. טענות אלו יידונו כסדרן.

טענתו הראשונה של הנתבע הינה להיעדר יריבות עם התובעת.

בהתאם להגדרת סעיף 1 בחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), מיזוג בין חברות משמעותו "העברה של כלל הנכסים והחיובים, לרבות חיובים מותנים, עתידיים, ידועים ובלתי ידועים, של חברת יעד לחברה קולטת, אשר כתוצאה ממנה מתחסלת חברת היעד". בהמשך חוק החברות, בסעיף 323, נקבע כי בהתקבל כל האישורים הדרושים לכך, יתבצע המיזוג ובמסגרתו "כל הנכסים והחיובים של חברת היעד, לרבות חיובים מותנים, עתידיים, ידועים ובלתי ידועים, יועברו ויוקנו לחברה הקולטת".

הן בהתאם לתצהיר אשר הוגש מטעמה של התובעת והן לפי המכתב מיום 5.4.06 אשר הציגה התובעת, נערך מיזוג בין התובעת לאריה והמיזוג אף אושר בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הנתבע לא הציג כל ראיה לכפירה בעובדות אלו ואין כל סיבה לפקפק בקיומו ובתוקפו של המיזוג לו טוענת התובעת.